תמונות וממשות: מה קובע סיפור

רוב מה שאני כותבת הוא באמת. אך המושג ‘אמת’ עצמו הוא הרבה יותר מורכב ומשתנה. אמת עם אות גדולה אינה ניתנת להוצאת פה של אדם יחיד, ולעולם לא תימצא כעדות סיפור, כי תהליך הסיפור כרוך בעיבוד ובעריכה של האמת, בבחירה אילו חלקים להשאיר ואילו לחתוך. ההבדל בין סיפור טוב לעובדה נטו אינו במהות האמת, אלא בפרספקטיבה שבה היא מוצגת.

גם דברים פשוטים כמו בחירת תיאור או הטון שבו נכתב, יכולים להשפיע באופן משמעותי על הפירוש וההבנה של הסיפור. לדוגמה, שקול את המשפטים הבאים:

הוא קיפח אותי בתאווה רבה.

או

הוא היה רעב לזה, ולכן נכנסתי אליו.

ההבדל בין המשפטים גדול ומשמעותי, והוא משפיע מאוד על הטון והרגש שהקורא מקבל. גם הבחירה בתואר תורמת לשינוי ההרגשה שהסיפור מעורר — הוא יכול היה לקיים את אותו מעשה מתוך רעב, תאווה, רחמים, או כאב שלא מרווה. כל תיאור משדר היבט שונה של אותו אירוע, ומביא איתו רגישויות ותחושות שונות. הפרספקטיבה משתנה באופן מיידי כאשר מחליפים את נקודת המבט מ’הוא קיפח אותי’ ל’אני קיפחתי אותו’, ומשנה את כל ההקשר והחוויה שמבנה הסיפור מציע.

הגבר שעומד במרכז עדיין יכול לפרש את האירוע באופנים שונים, כגון שיקול של נימוס, התעסקות באצה, או בפעולה עסקית קלה וקרה — כל מה שנדע באמת תלוי בשאלה אם נשאל אותו. ייתכן שהוא ביצע זאת מתוך אדיבות, כדי להראות נדיבות, או מתוך רצון עמוק לכבוש את ליבי, ולהבין שרגע הוא שיקול קצר דרך לפתח קרבת חומרית. יתכן שבמקום לקיים את המעשה בכלל, הם קיימו אהבה רומנטית. כך או כך, כל אפשרות שיש, היא רק חלק אחד מתוך אפשרויות רבות.

כל אחד מאיתנו יכול לפרש סיטואציות באופן שונה, ותמיד יש מקום להנחות או לרמוז שזו נקודת מבט אחת מתוך רבות. ההבנה שהתיאור שניתן כאן הוא חלקי ושלעיתים מציג רושם מסוים בלבד, חשובה מאוד. ישנה אפשרות שהאירועים אותם תיארתי משתנים עם הזמן, באמת או בהיסטוריית הזיכרון שלי, וכתוצאה מכך, הסיפורים המופיעים כאן הם אוסף רגעים בלתי שלמים — תצלומים של מצב רגשי שנצרב בזיכרון, אך לא תמיד משקף בדיוק את המציאות הכוללת.

מבחינה מעשית, הסיפור שמבוסס על זיכרון הוא לפעמים מקוטע ומוגבל, ולכן תמיד כדאי לזכור שהסיפורים כאן הם חלקיים וממוקדים ברגע מסוים — נקודות מוצא רגשיות שחשתי וניסיתי לתעד. הם עשויים לשקף רגש חזק ומוחשי שהולך ופוחת או מתחלף עם הזמן, ולכן הם פחות תיעוד חד-משמעי של מה שקרה באמת, ויותר תיאור של חוויות ותחושות בזמן מסוים.

היכולת שלנו לתפוס ולהבין סיפור תלויה במיומנות שבחרנו, באמצעים שבהן סיפרנו אותו, וכמובן בהקשר הכללי שבו הוא הובן. כל סיפור הוא תצלום רגעי — תרגול של תיעוד תחושה ואירוע בחלקיקי זמן, המאפשר לנו להתרגש, להיזכר, ולשתף. אך תמיד יהיה הבדל בין תיאור ל’אמת גדולה’ — מה שראיתי או חוויתי, הוא תמיד פרספקטיבה יחידה מתוך רבות צרות ומגוונות.

במהלך הכותבת הזה, אני מנסה להיות מודעת להשפעת הבחירות המילוליות שלי, ופועלת לכתיבה שמבטאת את ההרגשה באופן אותנטי ככל שהדבר אפשרי — מבלי להוכיח את הדיוק של כל פרט. ככל שהקשתי את תיאור הרגשות שלי, אני מרגישה שיותר ויותר אני עומדת במקום שבו אני משקרת במוצהר במשהו, לא כי אני מנסה להסתיר — אלא כי זה בלתי אפשרי לתפוס את הכול. בכל סיפור שאני מספרת כאן, יש את החלקים שאני בוחרת לשתף ואת החלקים שאני שומרת לעצמי, כי הם לא תורמים לנרטיב או שהם חלק מהחוויה האישית יותר.

הסיפורים כאן הם תמיד חלקיים, ומבטאים את עיקר הרגש באותה נקודת זמן מסוימת — רגע של שיא או של תהום, שצולמו כמקצוענים ומוכנים לשיתוף. הם משקפים תחושות עזות, שיכולות לחלוף במהרה, או להישאר רגישות עמוקה יותר, תלוי באירועים ובהתפתחויות הבאות. הזמן שחלף והחוויות שהצטברו יוצרים בתוכי הבנה שונה על האירועים, ועל היכולת שלי לספר אותם בכל נקודה זמן.

מה הופך סיפור לטוב?

אני לא יכולה להכריע מהו סיפור טוב ומהו פחות, כי קיימים סגנונות סיפור רבים ומגוונים, וכל אחד הופך לאמיתי או מעניין בדרכו. אך בעבורי, הסיפורים שנכתבים כאן הם תצלומים של הרגשות שלי בזמן מסוים — רגעים עוצמתיים שאני בוחרת לתעד, מתוך כוונה להעביר את התחושה כמה שיותר אותנטית. אני אוספת את הרגש, מציפה אותו ועומדת על מנת שתקבל גם אתה את ההתרגשות, ה כאב או ההתרעמות שלהרגשתי באותו רגע, תוכל להרגיש גם אתה — באשר אתה נמצא.

כל סיפור כזה הוא מזויפת במעט, כי כל תיאור הוא נקודת מבט אחת, פרספקטיבה אישית בלבד, שפויה ומוגבלת בזמן ובמקום. ככל שאכתוב יותר, אשים לב יותר לבחירות המילים ולאיך שאני מגדירה את התחושות והאירועים. ככל שאלו פתוחים יותר, כך ברור לי שאני משאירה חלקים החשובים לתמונה הכללית מחוצה לה, ומתעלמת לעיתים מחלקים שיכלו להוסיף עומק או ראייה שונה. כך או כך, כל תיאור שתתקל בו כאן הוא חלק מצילום רגעי, שנבחר מתוך הלך הרוח והרגש של הרגע המדויק שבו כתבתי אותו.

ההכרות שלי עם עצמי הולכת ומשתנה ככל שאני משקיעה יותר בכתיבה, ומבינה איך כל מרכיב משפיע על התמונה הכוללת. החשיבות הכוללת היא לא שבעצם סיפרתי את כל האמת — אלא שיצרתי תמלול של הרגע בו הרגשתי הכי חזק, מה שמאפשר לי ולמי שמאזין או קורא, להרגיש את הרגש עצמו. כך מקבלים כל סיפור סוג של אמת — לא בהכרח אמת כוללת ומלאה, אלא נקודת מבט אחת שאליה אני ניגשת מתוך ניסיון לשתף את החוויה האישית שלי, מבלי לנסות להציג את התמונה הכוללת.

כמובן, שהדרך בה אני משתפת את הסיפורים מושפעת ישירות מהרגשה חזקות ומורכבות שאני חווה. לעיתים, אני מציגה את ההתרחשויות כבעלות משמעות קבועה, ולעיתים פחות, כי הסיפור הזה משתנה ומתפתח עם הזמן. חשוב לי להדגיש שהסיפורים שאני מספרת כאן הם חלק בלבד, וממוקדים ברגע ספציפי שהיה לרגש השפעה עצומה על חיי באותם רגעים, אך אינם תיאור כולל של האירועים כולה.

בהתחלה, חשבתי כי המילים שאני כותבת שם הן תמיד ‘האמת’. אך מהר מאוד למדתי שזה לא נכון — כי אין באמת ‘אמת שלמה’ בנרטיבים אישיים. כל סיפור הוא פרספקטיבה זמנית ומוגבלת. ככל שאני כותבת יותר, אני מודעת לכך שהמילים והבחירות שלי משמשות לייצוג חלקי בלבד של המציאות, והן מעובדות ומותאמות כך שישקפו את הרגש הקיים באותו רגע ואולי גם יקשטו אותו במבט מסוים. לאורך התהליך, אני מפתחת מודעות לכך שהסיפורים שאני יוצרת משנות את נקודת המבט שלי, ומעוררות בי הבנה חדשה על עצמי ועל העולם.

בעת כתיבה על פרידה, למשל, אני נוטה לכתוב כאילו זה אירוע שמקרה פתאומי שינה את הכל, כי זה קל יותר לכתוב כך ומאפשר לי להתרכז בכאב עצמו. אך חשוב להבין שיש הרבה יותר לתמונה — רגשות רבים ואירועים שלא תמיד מוצגים בקלות על פני השטח, נסתרות כדי לשמור על שבריריות האמת. ההתחייבות שלי היא לנסות ולתעד חלקים מתוך ההשתקפות שלי באותו הרגע, מתוך מטרה להבין ולחלוק רגעים מרגשים בו זמנית.

בעוד שהייתי משוכנעת פעם שמה שאני כותבת הוא ‘האמת’, היום אני יודעת שזה הרבה יותר מורכב, כי כל סיפור מייצג נקודת מבט אחת מתוך רבות שלה. ככל שאני כותבת יותר, אני מפתחת הבנה שמילותיי והבחירות שלי מעצבות ומשנות את ההתרחשות שאני חווה, והן גם חלק מתהליך של התפתחות עצמית. כל סיפור, כל תיאור, מקרב אותי להבנה עמוקה יותר של עצמי ושל האין-סוף האפשרויות לתאר את המציאות, ומזמין אותי להכיר יותר את ההיבטים השונים של מי שאני ועולמי.

פעם כתבתי גרסה של פוסט זה בשנת 2015, כאשר קיבלתי תגובות רבות על השאלה כמה אני משקרת וכמה אמת יש בדבריי. היום אני מרגישה שהתגובה שלי יכולה להיות יותר מפורטת ומחודדת, גם אם לא תמיד מחבבת את עצמי על ההשקפות והבחירות שלי. בכל מקרה, זו סיבה מצוינת לעשות שימוש חוזר בתמונה הנהדרת שהופיעה לראשונה בבלוג כבר ב-2014, במסגרת פוסט על המבט הנשי.

ואם אתם אוהבים את ההרהורים וההגיגים המפדחים שלי, וגם אם יש לכם חוש הומור מספיק כדי להעריך סטיקרי סופרים סטייל סנטה רעה, זה המקום להמשיך ולחפש את ההומור והאנושיות שלי, ויחד עם זה לקבל חוויית קריאה שונה, אישית ומורכבת יותר.