בכל שנה בליל ההלווין, אני מחויבת ליצור סיפור אודות יצור מפחיד או רשע, אך להוסיף לו טוויסט של סקסיות ותחושת erotic. לאורך השנים עברנו על יצורים כמו סאקובוס, סירנה, ערפד ואפילו זומבי — שאני הכי אוהבת בגישה הפרובוקטיבית שלו. הפעם בחרתי לכתוב על אליל הזאב, כי היה לי מושג של סיפור רומנטי עם נגיעות של סכנה, או במילים אחרות, סיפור עם שברי שיני סמויים. הנה זה: “הירח הבלתי מרוסן”. סיפור על זאב בחרדה, שיתוף אהבה בין אדם ליצור המפלצתי שלו, לחג ההלווין של שנת 2020.
הסיפור זמינות גם בפורמט אודיו — תלחצו על ‘האזנה עכשיו’ למעלה, חפשו את תגית הליל ההלווין לסטוריית אפלה ומפריעה נוספות, או בקרו בעמוד האודיו-פאק לגלות את כל ההשמדה הקולית.
הירח הבלתי מרוסן
זהו הירח — הירח המושלם, המרושע, הבלתי נלאה, החייכני אך נורא. זהו הקללה שלו, אותו הוא מקלל חזרה. צועק ודומע ומגרד בדלתו של חדר חסר חלונות, שמחפרות הלבנים שלו מכות. צווחות אל הירח המלא שבליבו לא יכול לראות דרך קירות הפלאסטר המנוקדים. דמעות זולגות, האולמות נשברים, ונשארות טיפות של דם על מצעים עבים. יבבות חנוקות, תחינה ותשישות שוררות באוויר. הוא מתבייש ומבושש, ואולי גם משפריץ בלילה שוטף של תימהון וחרטה היכן שהשפעתו משולבת מתוך תסכול והיעדר היכולת להחזיר את חיו בחזרה לקדמותו.
הירח — הבלתי מוכן, הבלתי מרוסן.
הוא לא יודע באיזה יום זה, אך היא שומרת על עדכונו. היא, נאמנה, עדינה, ויתר על כן, מפוחדת ומנומסת בכל רגע. הקסם שלה, הסבלנות והחוכמה — הם החבר שלו בזמן הזה, והוא מצפה בכל לילה לרגעים המיוחדים שלהם, שככל שהם עוברים, הם נמשכים יותר ומאמיסים על הזמן זמן מהיר יותר, אם כי היא משקרת באשר לכך. קשה להעריך את הזמן, בכלי המדידה שלו אין חלון, ואור קשה להכיר — הוא לא מחזיק בשעון. השעון רק יגרום לו להכיר יותר את זמן חייו החולפים, את כל רגע קצר שמשמש לו תזכורת למה שהורגיל את עצמו להאמין — שהוא מיוחד ומחזיק מעמד. אך כל זה מזמן, כי הסיבה שלשמה הוא כאן היא להציל אחרים — תכלית מספקת שאינה דורשת ממנו גם להיזכר במה שהוא מאבד, כחלק מהחיים שאותם הוא מרושש בכל רגע.
החדר בו הוא שוהה הוא מקום עצוב, זול ומרושל. פעם היה חדר אחורי בחנות בגדים מדכאת, עכשיו סגור ומוכרז כלא מתאים לשימוש. הוא קורבן למשבר כלכלי, ומגיפה, ואולי גם לתגובה של העולם ל־2020 שהכניסה אותו מוקף תלוש, תקוע במרתף משותף, מבודד מהעולם החיצוני, מייחל ליום שבו לא יהפוך ליצור בפנים. הפנים של החדר משומשות ומתקלפות, הרצפה מכוסה בשטיח תעשייתי חבול, חורים בקירות שנחפרו כשהקירות עדיין היו חלק מחללים פנימיים, מראות שנעלמו מזמן ומסכים מסוגרים, ותריסים מפורקים. כל אלה מעידים שהיה פעם חדר החלפה. איך מצחיק ומקומם.
בין חדרו לחוץ, יש חדר ביניים — מבנה פשוט מבטון ושבילים, עם דלת נעולה שתפקידו למנוע ממנו לברוח. מקום אפור, אך בטוח; היא משקיעה מאמצים לקשט אותו — מביאה שמיכות וצפיות בצבעים עליזים, תמונות צבעוניות כדי להסתיר את הפגמים על קירות הפלאסטר. ביום שבו תפתח את הדלת הפנימית, הוא חווה התרגשות לראות אותה עומדת בחדר האמצעי, מחייכת ומחויאה, נושאת ספרים רבים, וכמובן, שמחה לראותה — האופן בו היא דואגת לו, אוהבת אותו — כל אלו מרגשים אותו מאוד. אפילו אם היא יכולה לרפא את קללתו באהבתה, הוא יודע שהיא הייתה עושה זאת מזמן.
אך על אף כושרי הקסם, התהילים והתרופות, והטקסים הקשים שהם מקיימים בניסיון להיאבק בשינוי שגורם לו להפוך ליצור פראי, המציאות היא שהוא מסוכן — ועדיין, היא לא מפסיקה לנסות.
הוא זוכר את הלילה האחרון מחוץ, כשהיה חופשי, מרושע וזועם, רודף אחרי עסקים ברחובות, גונח, נושך, ונעץ שיניים חמות בשר הלך. הוא גם זוכר איך מרגיש הדם — חם ועשיר, מכסה את לשונו הגסה. הוא אינו זוכר היכן חווה את ההסבה, אך הוא מרגיש את אוויר הלילה הקר על עורו המתקפח; הפרווה הצומחת על גופו, אוחזת בעוצמה,והארכה והעיקול של גפיו. משקל הזקפה, הכוח שהפעום בשריריו, האגזוזות בגופו — כל אלה הופכים אותו לגדול, לא מפלצתי, אלא ליצור ענק ומרתיע.
הוא לא זוכר את כל הפרטים, אך תוהה אם זה היה רגעים שבהם הוא היכה או שרד? הזיכרונות מגיעים בערפל, אך הוא זוכר שפך דם, שהרגיש חמים ועשיר, ושזז במהירות, ושרירי גופו פרצו בפראות כשהמוטציה התקתקה בו. הזיכרון היחיד שמוחש הוא שיריעה של נאחס, זעקות של לילה רחוק — והנחירות של הלב, של הלביע את האור העליז של הירח, בשעת הקירבה והאנרגיה שנשפכת דרכו, עד שגדל לגודל מפלצתי ומתגבר. ללא זיכרון של השעות שהגיעו אחר כך, הוא כן זוכר שצרח אל הירח — זעקה המהווה חלק ממעגל הטראומה והאהבה שתומכת בו בלילות המלאים.
היא מביאה לו אוכל בכל יום — יותר ממה שיכול לאכול כל אדם במכה אחת, על גלגלת עם אוכל חם ומוגש בשפע. “זה למען הכוח,” היא אומרת, ומביטה כלפי מטה בושה. הוא, כהומו, יכול להושיט יד ולחבק, ולומר לה שמודה על אהבתה. החיים כאן הם בטוחים, ובלעדיה, הם היו גם עלולים להיות נוראים יותר — זוהי תקווה שלא תעלם לעולם, שביום שתהיה נקי מצרור הקללה, יוכלו לשוב לחיים מלאים ואמיתיים. שמחתם המשותפת, כשהוא מקשיב לסיפורים שלה, רואה את הציורים החדשים שהיא מביאה, או פשוט כואב את חיבוקה, בכל רגע טעון תקווה.
היא יותר טובה ממה שמגיע לה, בשעה שהוא כמעט הרג אותה. הייתה נוכחת בכל שלבי ההתגבשות שלו, והמשיכה לנהוג בו באהבה שאינה מובנת מאליה בעולם המבעבע והמפחיד. היא מכירה אותו, כשהוא היה זאב, כשהוא היה בן אדם, ועושה זאת מתוך רצון טוב — החיים שלה כנראה תלויים באהבתו וזהירותו, גם כשהוא מאיים על עצמה בכל רגע.
הוא זוכר את הרגע שבו הפך לראשונה — איך לא ברור למה, רק זיכרונות קופצים, קולות ניבול, נשיכות, הליכה על רגליים רחבות ומוגברות. הוא זוכר את הייחוד של אותה נערה שהייתה אחראית על קפה, שעם עיניה הטובות, כפפות קטנות וחיוך עדין, לא נמלטה מפניו, אפילו כשהוא היה זועם, נושא שיניים חמות ומלא זעם. הוא מרגע זה ואילך לא זוכר היטב — רק זיכרונות נאזלים, רכבות ההרג הנחנקות, הליכה על רגליים גדולות, והתחושות של חוסר אונים עצמי.
כאשר התעורר לראשונה כשהיא הייתה מעליו, המחשבה הראשונה שחלפה במוחו הייתה על קפה ומתוקים, ואיך היא אמרה “אני מכשפה”. אם זאב ייכול להסתובב ברחובות מנצ’סטר, למה שלא תסתובב מכשפה שמגיעה עם קפה? היא הסבירה לו עוד, כשרץ את הקפה שהביא, וצרב לעצמו את ההרגשה של חזרה לתחושות אנושיות — ביישנות, בושה, ולבסוף, גם אט אט – תאווה. היא ליטפה את ראשו וקראה לו “כלב עני”, והתחושות בפנים הפכו לפחות מפחידות, והתחבר אליה, בכה ובכה. ידיה ליטפו את בשרו האנושי. היא תפסה את הזקפה שלו עם אצבעות חמות, לחצה בחוזקה.
זה היה לפני עשרים שינויים, היא אומרת לו. עשרים חודשים, עשרים ירחים, עשרים לילות של לילות ירח מלא, מאז שהצילה אותו — לא, אותנו, את האנשים בחוץ, שנלחמים במגיפה, בנקיינות, וכל החרא הזה שהחיים זורעים להם בדרך. לפני שהחברה שיגעה אותו לגלות שזה בא על חשבונו בלילות השונים. ומאז הם עוסקים בטקס אחר טקס, בניסיון למצוא דרך להפסיק את ההמרה, בכל פעם מחדש — טקסי דם, תילאות, תרופות, סוגים של קסם ומכשפים. כל פעם, הם מנסים, ומקווה שזו תהיה התרופה המושלמת, אך בכל פעם שהירח מלא, והוא מקושר בחוזקה לשרשרת על צווארו, הם ממתינים — והקסם לא עוזר. בכל פעם, הוא מרגיש את נקודת היבול בפעם הראשונה, שורטים בלב שלו, וכאבים עזים של עצמות המתארכות, שרירי מתפרצים, והזמן עובר, והוא נתון לכאבים הכואבים של הגוף שהופך מחדש חיה.
היא מחבקת את ראשו ומלטפת את העור בשעת הצמיחה בשיער כהה ומגורען. אחר כך היא תולה אותו ביונק על קיר, כדי להגן עליו — וכדי להגן על עצמה — בזמן שהכוח של הירח שולט בו. קללת הירח. הוא שונא את הירח. הוא שונא את זה.
בין ההמרות, הם בני זוג — היא חומקת ומלטפת, מזכירה לו את מה שאנושיות היא — ומה שאנושיות רוצה להיות. הוא תוהה אם זה חלק מהקסם שברצונה להחזיק אותו איתו בחיים. אולי היא לא מישהי שמאוהבת כמות שהיא טוענת, אלא מנסה לשמור עליו grounded — חלקית, פחות, כדי לזכור איך זה להיות אדם, בן אדם. היא מלטפת את צווארו ומדברת אליו בחושניות — היא מתקרבת אליו באיטיות, מרגישה את פעימות הלב שלה דרך הלחות שבין רגליה, וזורמת לתוך מערכת הקסם שהיא בונה, זה שיחזיר אותו לחיים המלאים שלו, אחת ולתמיד.
היא תמיד מובילה כאן, והיא יודעת שהוא עדיין פוחד — אפילו כבני אדם — מפחדים מכוחו, ומחרדה שיום אחד ירגיש את ההתרגשות המובנת שברגע הקרוב לעלות, עד שיפתח את הפה ובורח לכיוונה, תופס ומשפריץ, כשהולך ומתגבר, עם שיער שצומח ומתגבר, ושלהבת בתוך מחנה, שיבושם לענן הפיות שמוביל את הכוח שלו — והיא אוהבת אותו בכל לבו. היא מצחצחת בחריצות את זקפתו, מתירה את תיסורי היצר והמפלצת שבי. יחד, הם שותים,ונעשים אחד עם השני, משדרים בשפת הגוף ובקסם של המעטפת הטמונה בקסם המיני המיוחס, והלחות שמתחממת תורמת לזרימה של תאווה וכאב — כל מה שהופך אותם ליחיד ומיוחד.
וכשהוא מרגיש שהכוחות שלו הולכים ומתעצמים, היא מפעילה את הקסם הכי חזק — היא שולטת בו, אוהבת אותו, ומבינה שהאהבה שלה, יותר מכל, היא הכוח המאגי האמיתי. בשעת היפות, היא מקבלת אותו אל זרועותיה, כמלאך על פניו, וממלאה אותו באהבה, מכניסה בו כח, ומחוברת אליו יותר ויותר, עד שתהיה חלק ממנו לנצח.
הוא יודע שלמרות הפחד והכאב, אין לו באמת ברירה — כי הוא שלה, והיא שלו, והאהבה והקסם שמחברים ביניהם, טובים מכל כוח אחר, ומחזיקים אותם ביחד — אפילו בזמן שהירח זומם להמשיך להפוך אותו למפלצת.
