בישראל, כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם שני סוגי אנשים בכל הקשר למתנות בחג המולד: אלו שמפוגגים בזהירות, מפרידים את הנייר לאט ובזהירות, מנסים לא לשבור או לקרוע את מעטפת המתנה, ומביטים בה כבוד ובאהבה, ואלו שנכנסים לזה בלהיטות, מפוצצים את הנייר במהירות, ושורפים את כל ההפתעה במהירות כדי להגיע מיד למה שחתום בפנים. אם אתה מהסוג השני, הטקסט הבא נכתב במיוחד עבורך.
בבוקר, הוא מוצא את הגרביים שתלויות במקומות המיועדים – מחזיקות רכות, משי, מגע מרשים ואולי יקרות. הוא מביט בה בעניין, והיא מגביה גבה באותה נקודה של סקרנות. “אהיה איתן אחר כך”, היא מסבירה, והזין שלו מתעורר ומתחמא תחת השמיכה הרכה של המיטה.
מאוחר יותר, בזמן ארוחת הבוקר, היא מחבקת לידו חבילה חדשה – זוג תחתונים בצבע יין מותאם לסטיינג’, רכים וחלקים, משי באיכות גבוהה, מרגישים קריר וחדש במגע. היא מחייכת אליו מעבר לכוס הקפה ומוסיפה: “בעוד רגע”.
במהלך היום היא מחבקת עוד ארבע חבילות, כל אחת מסתירה בתוכה פריט חדש שהיא מבטיחה שתלבש בערב. חזייה עם כוס פתוח, חוטי מחוך דקים, כפפות ארוכות שיגלו את זרועותיה – מאצבעותיה ועד לכתפיים, וכל זאת כדי להותיר אותו במתח ומצפה לרגע שישלוף אותן.
הוא נפתח את כל החבילות בעדינות, בלב טהור, מגע חיבה בפסילים היקרים, מריח את הבדים הרכים, מרגיש את הקרירות שלהם בידיו, ומדמיין איך ירגיש הרטיבות של גופה שלה זולחת דרכם, ואיך יהיה לדרוש ולאותת, לקרוע את זה בידיים גלויות, לגעת ולהרגיש את הרוך והעוצמה במבט אחד.
היא מצחקקת על זה שהוא כל כך זהיר עם הקישוטים – בדרך כלל הוא מפוצץ את המתנות במהירות, לא דואג מחוזק המחזור והשימוש מחדש בניירות. היא זו שמסירה את הסרט במיומנות, שומרת את החתיכות הגדולות כדי להשתמש בהן שוב בימים מיוחדים.
החבילה האחרונה מפתיעה במיוחד – לא בגד תחתונים אלא שמלה ארוכה ועשירה, בד כהה ומרשים, שיכולה ליפול מכתפיה עד לרגליה. כזה בגד היית לובשת אם היית כלה במיטב הפמליה של חבר ויקרה.
“בעוד רגע”, היא אומרת שוב, “אהיה איתך בלבוש הזה”.
מעולם לא לבשה שמלה קודם לכן.
כאשר הוא פותח את השמלה, הוא מדמיין אותה לובשת אותה באותה הרגע, עם עקבים שישה שיהיו אצלה, שכלה היפה והאלגנטית שהייתה שומעת את הערגה והנהייה מתוך עיניה, מבקשת ממנו: תפשוט לי ת’שכל, ויאפשר לה להרגיש כמו מלכה, כדי שיוכל להרגיש גם הוא שהיא שייכת לו, נסיכה ומלכה גם יחד, סגולה ויפהפייה ומושלמת בקצה האצבעות.
רגע של שקט, אך היא אינה ממתינה וממשיכה לשלוף תכשיטים שתלויים על צווארה, מחייכת אליה, ופולשת לתוך הרגע הזה, כל כך יקר ויפהפה, שמתחיל עכשיו וממשיך הלאה, בדרכו המיוחדת ושונה.
בין רגע, הוא תוהה איך הוא ייראה כשהיא באורך הזה, איך ייראה כשהוא יפגוש את יופיה, את עיניה, את חיוכה המסולסל – ומהירת מחשבות מתרוצצות, איך הוא יבוא אליה, איך יפעל, ואיך יתחיל לסעוד אותה תוך כדי שהוא שמרדה ומרתק בה את כל נקודות החוזק והיופי שלה, בשקט, באהבה, באחרות גמורה.
היא מתקרבת אליו, מדברת בשקט, נוגעת בו עדין ומושיטה את היד שלה על הסטנד, כדי להראות את הכלים שברשותה. הנייר פתאום נשכח, והתיק נעול על הקיר, כי עכשיו נוצר הרגע המושלם, וכל מבט וכל מגע הם חלק ממסע של שחרור, תענוג, והכרות עמוקה יותר של היפה והנכון.
