הירח חסר הרחמים

בכל ליל כל הקדושים מגיע תורו של יצור אחר לצאת מן הצללים. הפעם זהו איש זאב, אבל הסיפור שלו אינו מסתכם בניבים, בפרווה ובמרדף לילי. במרכזו עומדים שני אנשים בוגרים שמנסים לחיות יחד עם קללה שאינה מתחשבת באהבה, בתוכניות או בגבולות הגוף. זהו סיפור אפל וחושני על פחד, אחריות והאינטימיות המוזרה שנולדת כאשר אדם אחד מפקיד את חייו בידיו של אדם אחר.

הירח חסר הרחמים

הירח היה מלא גם בלי שראה אותו.

הוא הרגיש אותו מאחורי שכבות הבטון והטיח, מעבר לתקרה הנמוכה של המרתף, מעל הרחובות הרטובים של מנצ׳סטר. האור לא חדר לחדר נטול החלונות, ובכל זאת משהו בגופו ידע בדיוק היכן הירח נמצא. הכאב התחיל בעצמות האצבעות, טיפס לאורך הזרועות והתיישב מאחורי הצלעות כמו חיה קטנה שמגרדת מבפנים ומחפשת דרך לצאת.

הוא נשען על הדלת וניסה לנשום בקצב שלימדה אותו. ארבע פעימות פנימה, עצירה, שש פעימות החוצה. בפעם הראשונה זה עבד. בפעם השנייה נשימתו כבר רעדה. בשלישית הידיים שלו התכווצו לאגרופים והציפורניים חרצו סימנים חדשים בצבע המתקלף.

״אני כאן,״ נשמע קולה מן העבר השני.

הוא עצם עיניים. שתי מילים בלבד, אך הן החזירו לחדר את מידותיו. ארבעה קירות. רצפה. תקרה. דלת. הוא עדיין היה אדם שנמצא במקום מסוים, לא רעב חסר שם שנבלע בתוך לילה לבן.

״איזה יום היום?״ שאל.

היא ענתה מיד. היא תמיד ענתה, גם כששאל אותה שלוש פעמים באותה שעה. היא מסרה לו את היום, את התאריך ואת השעה המשוערת עד זריחת השמש. אחר כך סיפרה שיורד גשם דק, שהאוטובוסים מרעישים ברחוב הראשי ושמישהו שוב השאיר שקית בגדים ליד הכניסה לחנות הסגורה שמעליהם.

כך היא שמרה אותו מחובר לעולם. לא בעזרת לחש גדול, אלא באמצעות פרטים קטנים ועקשניים.

בחדר לא היה שעון. הוא ביקש ממנה להוציא אותו אחרי שהבין כי המחוגים אינם מרגיעים אותו אלא הופכים כל דקה לאיום. גם מראה לא נשארה שם. פעם היה המקום תא מדידה אחורי בחנות בגדים זולה, ובקירות עוד נראו החורים שבהם נתלו מסגרות ומדפים. המראות הוסרו מזמן, לפני שבעל העסק נעל את הדלת בפעם האחרונה והותיר אחריו שטיח תעשייתי שחוק, תריס שבור וריח עיקש של אבק ולחות.

המיתון פגע בחנות, המגפה קברה את מה שנותר ממנה, והמרתף הנטוש הפך לפתרון היחיד שמצאו. הוא שנא את האירוניה. מקום שנועד להחלפת בגדים שימש עכשיו אדם שגופו עצמו החליף צורה.

בין החדר שלו לבין המדרגות היה חלל נוסף, צר ומבוצר. היא כינתה אותו חדר הביניים. שתי דלתות הפרידו בינו לבין הרחוב, ושתיהן ננעלו מבחוץ בלילות הירח המלא. בתחילה היה החלל אפור וריק. עם הזמן היא הביאה אליו שמיכות בצבעים בהירים, מנורה בעלת אור רך וכריות שלא התאימו זו לזו. היא תלתה תמונות ישנות בלי מסגרות וכיסתה סדק ארוך בקיר בבד רקום שמצאה בשוק.

הקישוטים לא הפכו את המקום לבית. שניהם ידעו זאת. אבל הם הפכו אותו למקום שבו אפשר לשבת בלי להרגיש שהבטון עצמו מבקש ממך להיעלם.

בשעות היום, כשהסכנה חלפה, היא פתחה את הדלת הפנימית. לפעמים נכנסה עם ספרים מתחת לזרוע, לפעמים עם שקית עשבי מרפא, ולעיתים קרובות עם מזון בכמות שאדם רגיל לא היה מצליח לסיים ביומיים. הגוף שלו שרף אנרגיה במהירות ככל שהתקרב הירח המלא. אחרי השינוי היה מתעורר חלש כל כך, עד שגם הרמת ספל דרשה ממנו להתרכז.

״בשביל הכוח,״ הייתה אומרת כשהבחין בכמות האוכל.

״את מתכוונת בשביל התיאבון המפלצתי.״

״אני משתדלת להיות מנומסת.״

הבדיחה חזרה בכל חודש. היא לא הייתה מצחיקה במיוחד, אך הוא חיכה לה. שגרה הייתה דבר יקר בחיים שנחתכו למחזור של עשרים ותשעה ימים, כמה שעות של אימה ובוקר אחד של כאב עמום.

עשרים ירחים מלאים חלפו מאז שהצילה אותו.

היא ספרה אותם במחברת שהחזיקה בתיק, לצד רשימות של טמפרטורות, תרופות, לחשים ותסמינים. הוא מעולם לא ביקש לראות את הדפים. די היה לו לדעת שהיא זוכרת. עשרים פעמים ניסו לעצור את השינוי, ועשרים פעמים נכשלו. היו טקסים שדרשו עשן מריר, אחרים דרשו מלח, מים, כסף או מילים בשפה עתיקה שהיא ביטאה בזהירות. הם ניסו חליטות, משחות וקמעות. פעם אחת עמדו יחד במעגל גיר במשך ארבע שעות, עד שהכאב הפיל אותו על ברכיו ומחק את הקווים ברגליים שכבר לא נראו אנושיות.

הכישלונות לימדו אותם להפסיק לחפש נס בכל חפץ חדש. מאז הם התכוננו לכל טקס בשתי דרכים. לצד הנרות ועשבי המרפא חיכו גם בריח תקין, רצועות מרופדות, מים, שמיכות וטלפון טעון. קסם היה אפשרות. בטיחות הייתה חובה.

היא מעולם לא ריככה את האמת. גם הוא לא ביקש ממנה לעשות זאת.

כאשר השתנה, הוא היה מסוכן.

הזיכרון האחרון שלו מחוץ למרתף הגיע אליו בקטעים שבורים. כביש מבריק מגשם. חלון ראווה מנופץ. טעם מתכתי בפה. צעקות שהתפזרו לאורך סמטה. הוא זכר שרץ מהר מכפי שאדם מסוגל לרוץ, ושכל צעד הרגיש קל, כמעט משמח, אף שידע שמשהו נורא מתרחש סביבו. הזיכרון הזה היה הגרוע מכולם. לא הזעם, לא הדם ולא הכאב, אלא העונג הפראי של גוף שחדל להכיר גבולות.

הוא לא ידע מי הדביק אותו בקללה. ייתכן שננשך בלילה שאינו זוכר, וייתכן שהקללה נרדמה בו שנים לפני שהתעוררה. בכל פעם שניסה לחפש התחלה ברורה, מצא רק הבזקים חסרי סדר. שיניים. פרווה כהה. אורות של מכונית. ידיים שמנסות להרחיק אותו. אחר כך פניה של אישה זרה שלא ברחה.

באותו זמן היא עבדה בבית קפה קטן. בסוף המשמרת יצאה מן הדלת האחורית עם כפפות דקות וספל נייר שנותר בו קפה פושר. כשהבחינה בו בסמטה, הוא כבר לא היה אדם, לפחות לא מבחוץ. כתפיו היו רחבות מדי, גבו כפוף ורגליו נאחזו באספלט כאילו נועדו לקרוע אותו.

כל אדם הגיוני היה נמלט. היא נשארה במקומה.

מאוחר יותר הסבירה שלא מדובר באומץ. היא ראתה סביבו סימנים של קסם מוכר והבינה שהיצור מולה אינו מפלצת שנולדה כך, אלא אדם שנלכד בתוך שינוי. היא גם הודתה שפחדה כל כך, עד שברכיה לא צייתו לה. העובדה הזאת ניחמה אותו יותר מכל סיפור גבורה. היא לא התקרבה מפני שלא חששה ממנו. היא התקרבה למרות הפחד.

כשהתעורר בבוקר, שכב על רצפת מחסן עטוף במעיל שלה. היא ישבה במרחק בטוח והחזיקה ספל קפה חדש. גופו היה אנושי, עירום למחצה, מכוסה שריטות וכואב בכל מקום. הוא שאל מי היא.

״מכשפה,״ אמרה.

הוא חשב על כך כמה שניות. אחרי לילה שבו הפך לזאב ענקי ורץ ברחובות, מכשפה עם קפה נראתה כמו החלק הסביר ביותר בסיפור.

היא לא נגעה בו לפני שביקשה רשות. גם כאשר נאלצה לבדוק את הפצעים, תיארה קודם מה היא עומדת לעשות וחיכתה לתשובה. הוא זכר את החום של כף ידה על מצחו, את המבוכה שחזרה אליו יחד עם צורתו האנושית ואת הדמעות שלא הצליח לעצור. היא לא אמרה לו להירגע ולא הבטיחה שהכול יהיה בסדר. היא פשוט נשארה לידו עד שהבכי פסק.

בין ירח לירח נבנתה ביניהם זוגיות משונה, זהירה ועמוקה. היא הכירה את הגוף שלו בשתי צורותיו, אך התעקשה לא לבלבל ביניהן. כשהיה אדם, הוא היה בן זוגה. כשהקללה השתלטה עליו, הוא היה אדם חולה שנזקק להגנה ולגבולות. היא לא הפכה את הסכנה למשחק, והוא לא ביקש ממנה להוכיח את אהבתה באמצעות סיכון מיותר.

דווקא משום כך יכול היה לבטוח בה.

בלילות הרגילים ישנו יחד בחדר שמעל המרתף, על מזרן שהניחו ליד החלון. לפעמים התעורר ומצא את ידה מונחת על חזהו, כאילו בדקה מתוך שינה שהוא עדיין שם. הקרבה ביניהם לא מחקה את הפחד, אבל החזירה לגופו משמעות אחרת. הוא לא היה רק כלי שהירח מעוות. הוא היה אדם שיכול להעניק חום, לבקש מגע, לעצור, להתקרב ולבחור.

היא אהבה להוביל, והוא מצא שקט בביטחון שלה. היא ידעה מתי נשימתו משתנה ומתי שריריו נדרכים עוד לפני שהבחין בכך בעצמו. בכל מגע היא השאירה לו מקום להגיב. לפעמים די היה בנשיקה ארוכה ובמצח שנשען על מצחו. בפעמים אחרות התשוקה ביניהם הייתה חזקה ודחופה יותר, כאילו שניהם מבקשים לנצל את השעות שבהן הגוף שלו שייך לו בלבד.

הם לא קראו לזה טיפול. אהבה אינה תרופה, והיא אינה מוחקת קללה. אבל האינטימיות הזכירה לו שהוא מסוגל לרצות בלי לטרוף, להחזיק בלי לפצוע ולהיכנע בלי לאבד את עצמו.

הלילה, לקראת השינוי העשרים ואחד, היא הגיעה מוקדם.

הוא שמע אותה בחדר הביניים מסדרת את הציוד. אבזם נסגר, בקבוק הונח על הרצפה ובד נפרש. אחר כך נשמעו שלוש נקישות על הדלת. זה היה הסימן הקבוע שלהם.

״אפשר להיכנס?״ שאלה.

הוא הביט בידיו. הן עדיין היו אנושיות, אם כי הוורידים כבר בלטו מתחת לעור.

״כן.״

היא פתחה את הדלת ונכנסה בלי חיוך מאולץ. שרוולי הסוודר שלה היו מקופלים עד המרפקים, ושערה נאסף ברישול. היא הניחה את התיק ליד הקיר, בדקה את הבריחים ורק אז התקרבה אליו. ההקפדה שלה הייתה חלק מן החיבה. היא לא סמכה על האהבה במקום שבו נדרש מנעול תקין.

״יש לי רעיון חדש,״ אמרה.

הוא נאנח. ״עשבים חדשים או מילים שאסור לבטא אחרי חצות?״

״אף אחד מהם. הפעם אנחנו לא מנסים לעצור את השינוי.״

הוא הרים אליה מבט. במשך עשרים חודשים כל טקס נועד למנוע, לדכא או להפוך את הקללה. ויתור על המטרה נשמע כמעט כמו כניעה.

היא כרעה מולו, אך לא נגעה בו. ״הגוף שלך משתנה בכל מקרה. אולי אנחנו מבזבזים את כל הכוח על מלחמה שאי אפשר לנצח בה כרגע. אני רוצה לנסות לשמור על דבר אחד בלבד.״

״על מה?״

״על הקול שלך. לא על המילים עצמן. על החלק שמזהה אותי ומסוגל לבחור לא להתקרב.״

הוא רצה לומר שזה מסוכן מדי. המילים כבר עלו בגרונו, אבל היא הקדימה אותו.

״אתה תהיה קשור. שתי הדלתות יישארו נעולות. אני אהיה בחדר הביניים, לא כאן. שום דבר בתוכנית הבטיחות לא משתנה.״

רק אז הנהן.

היא כרכה את הרצועות המרופדות סביב פרקי ידיו. לפני שסגרה כל אבזם, העבירה אצבע מתחת לבד כדי לוודא שאינו לוחץ. הוא עקב אחר ידיה. אלה היו אותן ידיים שהכינו לו אוכל, רשמו את זמני השינוי, ליטפו את פניו בבקרים רעים ואחזו בו בלילות שבהם שניהם רצו לשכוח מן הירח. כעת הן קשרו אותו לקיר כדי להציל אנשים שמעולם לא יכירו אותם.

״נוח מספיק?״

״לא.״

היא בחנה את האבזם בדאגה.

״אבל בטוח,״ הוסיף. ״וזה מה שצריך.״

היא הניחה סביב צווארו שרשרת דקה שעליה תלוי תליון נחושת. לא היה בו כוח מיוחד. הם כבר בדקו זאת. היא בחרה בו מפני שנתן לו אותו ביום שבו עברו לחדר שמעל החנות, והמתכת שמרה את חום גופו.

״כשזה מתחיל, אני אגיד את השם שלך,״ הסבירה. ״אתה לא חייב לענות במילים. אם אתה עדיין שומע אותי, תיגע פעמיים בקיר. לא משנה באיזו צורה תהיה.״

היא הצמידה את כף ידה לחזהו. לבו הלם במהירות.

״ואם לא אשמע?״

״אז נחכה לבוקר וננסה שוב בחודש הבא.״

זו הייתה התשובה הנכונה. לא הבטחה ולא נבואה. רק חודש נוסף, ניסיון נוסף והחלטה להישאר בחיים עד אז.

הכאב הראשון חתך את גבו לפני שהספיקה לצאת. הוא התקפל קדימה והרצועות נמתחו. היא קראה בשמו, והוא אילץ את עצמו לענות. מפרקי אצבעותיו התנפחו. ציפורניו התכהו והתארכו. חום התפשט לאורך עמוד השדרה, ואחריו הגיעה תחושת הלחץ המוכרת, כאילו עצמותיו נעשו פתאום צרות מדי עבור מה שצמח בתוכן.

היא התרחקה מיד אל חדר הביניים וסגרה את הדלת. מבעד לחלון המחוזק שבה ראה רק את ידיה ואת קצה הסוודר. היא הפעילה את מנגנון הנעילה ובדקה אותו פעמיים.

השינוי קרע ממנו צעקה. שריריו התכווצו והתעבו, כתפיו התרחבו ושער כהה פרץ על עורו הלח. העולם התמלא ריחות. בטון רטוב. מתכת. עשבים מרוסקים. הפחד שלה, חד ובהיר. מתחת לכולם היה הריח המוכר של גופה, והריח הזה העיר בתוכו רעב שלא ידע להבדיל בין אהבה לציד.

הוא משך ברצועות.

האבזמים החזיקו.

היא אמרה את שמו.

היצור שבתוכו הסתער לעבר הקול. הוא הטיח את כתפו בקיר ושאג. לרגע אחד לא נותר בחדר דבר מלבד כוח, כאב ואור ירח שלא היה מסוגל לראות. הוא משך שוב, חזק יותר, עד שהריפוד חרק והבטון רעד.

ואז היא אמרה את שמו פעם נוספת.

לא כפקודה. לא ככישוף. היא ביטאה אותו כפי שאמרה אותו בבוקר, כשהושיטה לו קפה. כפי שלחשה אותו במיטה. כפי שקראה לו מן המדרגות כשהביאה ספר חדש. אותו שם, בקול יציב, בלי לבקש ממנו להיות פחות מפלצתי מכפי שהיה באותו רגע.

הוא שמע.

ההבנה הייתה זעירה, ניצוץ שנלכד בתוך סערה של ריח ושרירים. הוא לא הצליח לדבר. הוא אפילו לא ידע אם הוא זוכר מהי שפה. אבל לידו היה קיר, ומעבר לקיר חיכתה אישה שביקשה ממנו דבר אחד.

הוא הרים את ידו המעוותת והקיש פעם אחת.

הטופר החליק על הטיח.

הוא ניסה שוב. נקישה אחת, עצירה, ואז נקישה שנייה.

מן החדר הסמוך נשמעה נשימה חדה. הוא דמיין אותה מצמידה יד לפיה, אך היא לא פתחה את הדלת ולא התקרבה. גם ברגע שבו התקווה מילאה אותה, היא שמרה על הכללים.

״שמעתי אותך,״ אמרה.

הוא נשען על הקיר. היצור עדיין היה שם, גדול ורעב. הירח לא נחלש והקללה לא נשברה. אבל בתוך הגוף הזר נשאר שביל צר שהוביל בחזרה אל שמו.

בשעות שנותרו עד הבוקר היא דיברה אליו. היא סיפרה על הגשם, על החנות, על הספרים שהביאה ועל המרק שמחכה למעלה. מדי כמה דקות אמרה את שמו. לפעמים הוא הצליח לענות בשתי נקישות. לפעמים לא. כשהרעב גבר, הוא שאג ומשך בכבלים. כשהכאב דעך מעט, חיפש שוב את הקיר.

עם האור הראשון נסוגה הפרווה. העצמות התקצרו לאט ובאכזריות, והכוח העצום התרוקן ממנו. כשהיא פתחה לבסוף את הדלת, הוא שכב על הרצפה, רועד ומותש. היא בדקה תחילה את עיניו, אחר כך את נשימתו ורק אז שחררה את הרצועות.

הוא לא הצליח לקום. היא התיישבה לידו ועטפה אותו בשמיכה. במשך זמן רב לא אמרו דבר.

״זה לא ריפא אותי,״ לחש לבסוף.

״לא.״

״אבל שמעתי אותך.״

הפעם היא חייכה. לא חיוך של ניצחון, אלא חיוך עייף של מי שמצאה פתח קטן בקיר עבה מאוד.

הוא הניח את ראשו בחיקה. אצבעותיה עברו בשערו, בעדינות שהייתה מוכרת לו גם מתוך חלומותיו הגרועים ביותר. הירח עדיין היה שם, חיוור וחסר רחמים, מעל עיר שהתעוררה לעוד בוקר גשום. בעוד חודש הוא ישוב לדרוש את גופו.

אבל עכשיו הם ידעו דבר שלא ידעו קודם. הקללה יכולה לשנות את עצמותיו, את קולו ואת הרעב שלו. היא יכולה להפוך חדר למבצר ולחלק את חייהם ללילות בטוחים וללילות מסוכנים. היא עדיין לא הצליחה לקחת ממנו את היכולת לשמוע, לבחור ולענות.

לעת עתה, זה הספיק.