יש מי שפותחים מתנה כאילו הנייר הוא חלק ממנה: מחליקים אצבע מתחת לסרט, מרימים בזהירות את המדבקה ומקפלים את העטיפה כדי שאפשר יהיה להשתמש בה שוב. אחרים מעדיפים להגיע מיד למה שמסתתר בפנים. הם קורעים, מושכים, מפזרים סרטים על הרצפה ורק אז נזכרים לנשום.
הוא השתייך בדרך כלל לסוג השני. היא, לעומתו, שמרה אפילו פיסות נייר קטנות אם מצאה בהן משהו יפה. לכן, כשחיכתה לו על הכרית קופסה עטופה בנייר בצבע טורקיז ובסרט זהוב, הוא כבר הושיט אליה יד חסרת סבלנות.
״לאט״, היא אמרה מפתח החדר.
הוא הסתובב אליה. היא נשענה על המשקוף, לבושה בבגדי הבית הרגילים שלה, מחזיקה ספל תה ומחייכת כאילו ידעה בדיוק מה עובר לו בראש.
החבילה הראשונה
בתוך הקופסה נח זוג גרביים ארוכים מבד דק ורך. הוא העביר אותם בין אצבעותיו, הופתע מהקרירות הקלה של הבד והרים אליה מבט שכולו שאלה.
״אחר כך״, היא אמרה.
שתי מילים בלבד, ובכל זאת הגוף שלו הגיב לפני שהספיק לחשוב על תשובה. היא הבחינה בכך, כמובן. החיוך שלה התרחב, אבל היא לא הוסיפה דבר. היא לקחה את הקופסה הריקה, קיפלה את הנייר והשאירה אותו עם ההבטחה.
בארוחת הבוקר חיכתה ליד הכוס שלו חבילה נוספת, קטנה יותר. הפעם הוא ניסה לפתוח אותה לפי הכללים שלה. הסרט ירד בשלמותו, הנייר כמעט לא התקמט, ובתוכו מצא פריט משי בצבע יין עמוק.
״גם זה לערב?״ שאל.
היא לגמה מהקפה. ״אולי״.
הוא הכיר את ה״אולי״ הזה. לא הייתה בו התלבטות אלא משחק. היא בנתה את הערב לאט, פריט אחר פריט, והשאירה לו מספיק מקום להשלים בדמיון את מה שעדיין לא ראה.
יום של הבטחות קטנות
במשך היום הופיעו עוד חבילות במקומות לא צפויים. אחת חיכתה בכיס המעיל שלו, אחרת בין המגבות הנקיות. מאחורי דלת הארון הסתתרה קופסה ובה מחוך עם שרוכים עדינים, ועל המדף בחדר השינה נחו כפפות ארוכות שהגיעו כמעט עד הכתפיים.
כל מתנה הייתה חלק מאותה תמונה, אך אף אחת לא השלימה אותה. דווקא החסר הפך את המשחק למסקרן. הוא ניסה לדמיין מה תבחר ללבוש, באיזה סדר תופיע ומה תבקש ממנו כשיישארו לבדם אחרי הדלקת הנרות.
באופן מפתיע, הוא חדל לקרוע את העטיפות. הוא פתח כל קשר בסבלנות, הניח את הפריטים על המיטה והעביר יד על הבדים כאילו המגע יכול לגלות לו משהו על הערב. היא צחקה כשראתה את ערמת הניירות המקופלים.
״מי אתה ומה עשית לבן הזוג שלי?״ שאלה.
״אני לומד להעריך את המתח״, ענה.
״את המתח או את המחוך?״
הוא הביט בה, והיא פרצה בצחוק לפני שהספיק לענות. זה היה אחד הדברים שאהב בה: היכולת לעבור בין שובבות לרוך בלי להפוך את הרגע להצגה. היא לא ניסתה להיראות מסתורית. היא פשוט נהנתה לראות אותו מחכה.
אבל מאחורי המשחק היה גם משהו רציני יותר. היא בחרה את הפריטים בעצמה, בקצב שלה, והבהירה שהחבילות הן הזמנה ולא הוראות. שום דבר לא היה מובן מאליו. הערב יתקדם רק למקום ששניהם ירצו להגיע אליו.
השמלה שלא ציפה לה
אחרי הדלקת הנרות היא הביאה את החבילה האחרונה. זו הייתה קופסה רחבה וכבדה יותר מהאחרות, עטופה בנייר מגנטה חלק. הוא התיישב על קצה המיטה והסיר את הסרט בלי לקרוע אותו.
בתוך הקופסה לא חיכו לו עוד הלבשה תחתונה או אביזר קטן. הייתה שם שמלה ארוכה מבד כהה ועשיר, עם קווים נקיים ומחשוף אלגנטי. היא כמעט אף פעם לא לבשה שמלות, ובוודאי לא שמלה כזאת. הוא הרים אותה בזהירות ונתן לבד להיפתח לכל אורכו.
״את באמת מתכוונת ללבוש אותה?״
״בעוד רגע״, השיבה, בפעם האחרונה.
היא לקחה את השמלה ונעלמה מאחורי הדלת. הוא נשאר בחדר עם כל מה שכבר פתח: המשי, הגרביים, הכפפות, המחוך והסרטים ששמר עבורה. הדמיון שלו ניסה לחבר בין הפריטים, אבל משהו בשמלה שינה את התמונה. זו כבר לא הייתה רק הבטחה למה שיעשו יחד. היא עמדה להראות לו צד שלה שלא נהגה להציג, אולי אפילו צד שעדיין לא הכירה לגמרי בעצמה.
כשהדלת נפתחה, הוא לא אמר דבר.
השמלה נפלה ברכות לאורך גופה. היא הוסיפה שרשרת עדינה ונעלה עקבים בגובה שאפשר לה ללכת בו בביטחון. שום פרט לא נראה מחופש או מוגזם. היא נראתה כמו עצמה, רק אחרת: זקופה יותר, נועזת יותר ומודעת היטב למבט שלו.
״נו?״ שאלה, מסובבת מעט את פרק כף היד בתוך הכפפה.
הוא קם והתקרב, אבל עצר במרחק קטן ממנה. ״מותר לי?״
היא הנהנה. הוא הניח יד על מותניה, בזהירות שלא הייתה אופיינית לו, והרגיש אותה מתקרבת מעצמה. לרגע נשארו כך, בלי למהר אל הרוכסן ובלי לנסות לממש מיד את כל מה שדמיינו במשך היום.
״את יפה״, אמר לבסוף.
״זו התחלה טובה״.
״ומה עכשיו?״
היא לקחה את ידו והניחה אותה על הסרט שנקשר סביב מותניה. בעיניה היה אותו חיוך שהופיע בבוקר, אלא שעכשיו הצטרף אליו משהו פתוח ופגיע יותר.
״פתח אותי לאט״, לחשה.
הוא הבין שהיא לא מדברת רק על הקשר. במשך כל היום היא לימדה אותו להשהות את התנועה האוטומטית, להתבונן לפני שהוא נוגע ולהקשיב גם למה שלא נאמר בקול. הוא שחרר את הסרט, עצר, והמתין למבט שאישר לו להמשיך.
בחוץ נשמעו קולות רחוקים של ערב חג. בחדר נשאר אור הנרות, ריח קל של שעווה וערמת עטיפות מסודרת מדי בשביל אדם שנהג לקרוע כל מתנה שנפלה לידיו. השמלה, התחרה והמשי היו חלק מהמשחק, אבל המתנה האמיתית הייתה הסבלנות שנוצרה ביניהם.
בפעם הראשונה הוא לא ניסה להגיע מיד למה שנמצא בפנים. והיא, שידעה זאת מהרגע שהניחה את הקופסה הראשונה על הכרית, נתנה לו לגלות כמה רחוק אפשר להגיע כשלא ממהרים.
