יש סיפורים ארוטיים שמבקשים להיות רומנטיים, ויש כאלה שמסרבים להתנצל על התשוקה, הכסף והעסקה הלא מדוברת שמניעה אותם. הסיפור הזה שייך לסוג השני. הוא מתרחש בערב חג מולד נוצץ מדי, בין חדר מלון מפואר, מתנות יקרות ושני אנשים בוגרים שיודעים שהלילה שלהם מוגבל בזמן.
זו אינה אגדה על אהבה שמתגלה מתחת לעץ חג המולד. זו פנטזיה על עונג, כוח וקרבה זמנית — ועל הרגעים שבהם מחווה רכה מצליחה להסתנן גם למערכת יחסים שאיש מהצדדים אינו ממהר להגדיר.
לילה אחד עם סוכר בייבי
זה לא היה סטוץ מקרי, לפחות לא לפי ההגדרות המקובלות. מצד שני, גם מערכת יחסים לא הייתה כאן. היינו שני מבוגרים שנכנסו לחדר בידיעה ברורה למדי: עד מחר המציאות תחזור לתבוע מאיתנו תשובות, אבל הלילה לא נצטרך לספק אף אחת מהן.
הוא היה מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה. אני עדיין לא בת שלושים, והוא כבר ידע לבחור יין בלי להציץ בתפריט ולתת טיפ נדיב בלי להפוך את הרגע להצגה. אף על פי כן, הוא לא נראה כמו הגבר שאמור להצמיד את ידיי מאחורי גבי מיד לאחר שהדלת נסגרת. אולי משום שגברים כאלה אף פעם לא נראים כפי שאנחנו מדמיינות אותם.
מבעד לחלון הגדול נראתה העיר עטופה בלבן. עץ חג מולד גבוה ניצב ליד הווילון, עמוס קישוטים ואורות קטנים, אבל כמעט לא הקדשנו לו מבט. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי, פתח את הכפתור במכנסיים שלי ומשם התקדם בלי טקס מיותר. כשהאט, זה היה כדי לוודא שאני איתו. כשהגברתי את הקצב בעצמי, הוא קיבל את התשובה.
הייתה בו ישירות שלא ציפיתי לה, אך גם תשומת לב לפרטים. בקבוק חומר הסיכה כבר חיכה ליד המיטה. כמעט צחקתי: כל הבדיחות שלי על גברים בשנות החמישים לחייהם, על העקשנות שלהם ועל ההנחה שהגוף הנשי אמור להסתדר לבדו, התפוגגו ברגע. הוא השתמש בכמות נדיבה, לא מיהר ולא ניסה להוכיח דבר.
לא עדינות משכה אותי אליו, לפחות לא בתחילה. זו הייתה הדרך שבה עבר בין שליטה לאיפוק. הוא ידע להחזיק חזק, לעצור לפני שהכאב משתלט ולהקשיב גם כשהמילים שלי הצטמצמו לנשימה כבדה. אמרתי לו לא לעצור, והוא לא עצר.
אחרי זמן מה הוא התחיל לקרוא לי סוכר בייבי. הכינוי נשמע מגוחך בפיו, כאילו אסף אותו מסדרה שלא באמת ראה. הוא מרח מעט חמאת ברנדי על עורי וטפטף שמפניה קרה לאורך הצוואר שלי. את חמאת הברנדי לא סבלתי, ולשמפניה הייתי אדישה, אבל הנחתי לו להמשיך. אפשר להתווכח עם התפריט גם בבוקר.
הוא היה יהודי חילוני שמגדיר את עצמו אתאיסט, ובכל זאת השקיע בחג המולד יותר מכל נוצרי שהכרתי. הסוויטה עלתה סכום מגונה, העץ נראה כאילו הגיע עם מעצב צמוד, ומתחת לענפים המתינו קופסאות עטופות בסרטים מבריקים. בתוך כל התפאורה הזאת הייתי המתנה היחידה שהוא ביקש לפתוח מיד.
ובכל זאת, לא הייתי רכושו. הכינוי לא שינה את העובדה שבחרתי להיות שם. כסף יכול לקנות חדר, שמפניה, תכשיטים ומצעים בצפיפות מופרכת של חוטים. הוא אינו קונה רצון. את הרצון הבאתי איתי, יחד עם שמלת הקטיפה, התחתונים הלא מעשיים והסקרנות לדעת עד כמה רחוק נרשה ללילה הזה ללכת.
זה לא היה סיפור על לילה אחד.
זה היה פשוט לילה אחד. ההבדל קטן בניסוח וגדול בכל השאר.
הוא רצה לענג אותי, לגמור, להתחיל שוב ולהשאיר מספיק רעש כדי שמישהו במסדרון יעצור לרגע. אחר כך, כאילו לא היה כל קשר בין הדברים, הוא נישק את המקום שבו הצוואר פוגש את הכתף והחזיק את ידי עד שנרדם. דווקא המחווה הזאת ערערה אותי יותר מכל מה שקדם לה.
המתנות יכולות לחכות
בבוקר חג המולד התעוררתי לפניו. האורות על העץ עדיין דלקו, והשמים מעבר לחלון קיבלו גוון כחול ובהיר. הוא פקח עין אחת, מלמל משהו על כך שאני צעירה, פזיזה ועוד מילה שאמורה הייתה להתחרז, ואז החליק את אצבעותיו בשיערי.
המתנות חיכו במרחק כמה צעדים, אבל המיטה הייתה חמימה והחלון הקרין קור. נשארתי לצדו. הוא קרא לי שוב סוכר בייבי, הפעם בקול מנומנם, ואני צחקתי. כשהתנשקנו הוא אמר שהטעם שלי הוא תערובת של סוכר, שמפניה ומלח. זו לא הייתה מחמאה מוצלחת במיוחד, אך בשעה ההיא לא נדרש ממנו ניסוח טוב יותר.
לא היה ברור אם הוא מבין בכלל מהו סוכר בייבי. אולי דווקא הבין היטב ונהנה מהאירוניה. הייתי צעירה ממנו, קיבלתי ממנו מתנות ולא התכוונתי להעמיד פנים שהפער הכלכלי בינינו אינו חלק מהמשיכה. ועדיין, לא הייתי תינוקת של איש. בוודאי לא שלו.
לבסוף לבשנו פיג׳מות חגיגיות וניגשנו לעץ. הוא התיישב על השטיח, ואני כרעתי מול ערימת הקופסאות. בתוך הראשונה הייתה שרשרת זהב לבן; באחרות חיכו אבן אודם, אבני ספיר, מעטפה עם מזומן ומתנות שנבחרו בידי אדם שמאמין שככל שהמחיר גבוה יותר, כך פוחת הצורך להסביר את עצמו.
הרמתי את השרשרת מול האור. היא הייתה קרה וכבדה בכף ידי, יפה באופן כמעט מעצבן. הוא הביט בי כדי לבדוק אם התרשמתי, ואני נתתי לו להמתין עוד רגע לפני שחייכתי. לא מפני שהמתנה קנתה אותי, אלא משום שהיה משהו משעשע בגבר בוגר שנראה לפתע כמו ילד המבקש אישור שבחר נכון.
הוא ענד את השרשרת סביב צווארי. אצבעותיו התעכבו על העורף, ומשם הדרך חזרה למיטה הייתה קצרה. התכשיטים נותרו בין הסדינים, לצד סרטי האריזה והבגדים שהשלנו בפעם השנייה. הקור של המתכת על העור עורר בי רעד, אבל לא רציתי את האבנים או את הזהב באותו רגע. רציתי אותו — את המשקל, את החום ואת הביטחון הזמני שהלילה הזה עדיין לא נגמר.
ארוחת בוקר באמבטיה
אחר כך לקחנו את ארוחת הבוקר לחדר הרחצה: קרואסונים, מטבעות שוקולד ועוד שמפניה, מפני שבסוויטות יקרות כנראה מותר להתייחס לשעה כאל המלצה בלבד. אכלנו באמבטיה גדולה מדי, כשהקצף מטפס סביבנו ופירורי המאפה נדבקים לשפת הזכוכית.
הוא חפף את שיערי בעדינות מפתיעה. התנועה הזכירה לי את סבתי, שהייתה רוחצת לי את הראש כשהייתי קטנה, אבל את ההשוואה שמרתי לעצמי. יש גילויים שאפשר לחלוק עם אדם זר למחצה, ויש כאלה שכדאי להשאיר מחוץ לחדר, גם אם שניכם עירומים.
כבר היינו עייפים מכדי להמשיך באותה סערה. במקום זה התנשקנו, התזנו מים זה על זו וצחקנו כשהוא כמעט החליק על האריחים השחורים והלבנים. על גופי נשארו סימנים מהלילה, חלקם כהים יותר ממה שתכננתי, אך לא היו בהם חרטה או הפתעה. הם היו תזכורת גופנית להסכמה שלנו להיות חסרי אחריות למשך כמה שעות.
לקראת ארוחת החג לבשתי שמלת קטיפה מוגזמת בדיוק במידה הנכונה. השרשרת נחה על עצם הבריח ואבן האודם התחממה בהדרגה כנגד העור. מבחוץ נראינו כמו זוג שמכיר את כללי האירוע: הוא בחליפה, אני בנצנוץ חגיגי, שנינו מנומסים מספיק כדי לא לחשוף את מה שהתרחש בחדר.
סביבנו עמדו זוגות נוספים, קרובי משפחה ואורחים שהחזיקו כוסות והחליפו איחולים. תהיתי כמה מהם הגיעו עם סודות משלהם. אולי הם חיפשו אהבה, אולי חופש, ואולי רק כמה שעות בלי האדם שהם רגילים להיות. אין דרך לדעת לפי שמלה, חליפה או חיוך מנומס מה מישהו עשה לפני ארוחת הבוקר.
לרגע יכולתי לדמיין סיפור אחר: חג מולד פרוע שמידרדר למסיבה נטולת גבולות מתחת לעץ עצום, בין זהב, שמפניה וזרים שמאבדים עניין בשמות. אבל זה לא מה שקרה. הלילה שלנו לא נזקק לקהל, וגם לא לסיום גדול.
זה היה סיפור פשוט יותר על אישה צעירה וגבר שלא היה בדיוק סוכר דדי, אף שאהב לשחק בתפקיד. סיפור על עונג, חוצפה וכסף קר; על מתנות יקרות לצד מחוות קטנות שאי אפשר לתמחר; ועל שני אנשים שהסכימו לא לקרוא לזה אהבה רק מפני שלמשך לילה אחד זה הרגיש קרוב מספיק.
בצהריים יצאנו מהסוויטה בנפרד. התכשיטים היו בתיק שלי, הטעם המתוק של השמפניה עדיין נשאר בפה, והכינוי שלו המשיך להתגלגל בראשי. סוכר בייבי. חייכתי לעצמי במעלית. הוא יכול היה לקרוא לי כך כמה שרצה. שנינו ידענו שמעולם לא הייתי שייכת לו.
