השנה אני לא מכינה רשימת החלטות. אין לי טבלה עם יעדים, תאריכי ביצוע או משבצות שאמורות להפוך אותי לגרסה יעילה וממושמעת יותר של עצמי. במקום זה אני מעדיפה לחשוב על חלומות: דברים שהייתי רוצה לחוות, מקומות שאליהם אולי אגיע וחלקים בי שמבקשים עוד מרחב.
ההבדל אינו סמנטי בלבד. החלטה לשנה החדשה נוטה להגיע עם מבחן סמוי: הצלחתי או נכשלתי, התמדתי או ויתרתי. חלום יכול להישאר איתי גם כשהנסיבות משתנות. הוא יכול להתקרב, להתרחק, להתחלף בחלום אחר או להתגלות כרעיון שכבר אינו מתאים לי. אין צורך להעניש את עצמי על כך.
המחשבות האלה התחזקו בתקופת הקורונה, כשמפגשים, נסיעות ואירועים הפכו מתוכניות רגילות לדברים שצריך להמתין להם. באותם ימים קיוויתי לחיסונים זמינים, להגנה טובה יותר על אנשים בסיכון ולרגע שבו יהיה אפשר לנשום קצת יותר בקלות. הזהירות היומיומית הייתה הכרחית, אבל לצדה נדרש גם משהו שיחזיק את הדמיון בחיים.
באחד מערבי החג נשארתי לבד בבית. השקט לא הוביל אותי להכין רשימת מטלות, אלא לחשוב על החיים שאחרי תקופה ארוכה של עצירה. לא שאלתי מה אני חייבת להשיג עד סוף השנה. שאלתי למה אני מתגעגעת, מה מסקרן אותי ואילו חוויות הייתי רוצה להזמין בחזרה לחיי.
בית שלא עמוס בזיכרונות ישנים
אחד החלומות הברורים שלי הוא לעבור דירה. פעם אהבתי את המקום שבו אני חיה, אבל עם הזמן הוא התמלא בזיכרונות שקשה להתעלם מהם. אלה אינם רוחות רפאים במובן המילולי, אלא עקבות של קשר שהסתיים, שיחות שכבר אי אפשר לתקן ורגעים שמופיעים מחדש כשאני עוברת מחדר לחדר.
מעבר דירה לא ימחק את העבר, ואני גם לא מצפה שכתובת חדשה תפתור כל קושי. ובכל זאת, לסביבה יש השפעה. אני רוצה מקום שאוכל לסדר בהתאם לחיים שלי עכשיו, בלי להרגיש שכל חפץ שייך לגרסה קודמת שלי. המחשבה על מפתח חדש, קירות שעדיין לא ספגו את הסיפורים שלי ופינה שאוכל להפוך לשלי מעוררת בי סקרנות יותר מאשר לחץ.
קעקוע שאוכל לחיות איתו לאורך זמן
כבר שנים אני חושבת על קעקוע. כשסיפרתי על כך לחבר קרוב, הוא הופתע שעדיין אין לי אחד. מבחינתו זה היה טבעי ומתבקש; מבחינתי זו תמיד הייתה החלטה מורכבת יותר. אהבתי משפטים ושורות משירים, אבל חששתי לקשור את הגוף שלי לניסוח שאולי יפסיק לדבר אליי, או לאדם שאגלה עליו בעתיד דברים שישנו את היחס שלי אליו.
לכן, אם אעשה קעקוע, אני מעדיפה לבחור דימוי שעומד בפני עצמו ולא תלוי במוניטין של יוצר מסוים. לפני שקובעים תור כדאי לתת לרעיון זמן, לבדוק כיצד הוא נראה בגדלים ובמיקומים שונים ולבחור מקעקעת או מקעקע שעובדים בצורה היגיינית ומסבירים בבירור את תהליך ההחלמה. ספונטניות יכולה להיות משמחת, אבל היא אינה חייבת לבוא על חשבון שיקול דעת.
סקרנות אינטימית בלי להפוך אותה למשימה
יש בי גם סקרנות לגבי חוויה אינטימית עם יותר מגבר אחד. זו פנטזיה שמלווה אותי זמן רב, אך עצם קיומה אינו מחייב אותי לממש אותה. מותר לפנטז, לשנות את התסריט בדמיון או להחליט שבמציאות אני רוצה משהו אחר לגמרי.
אם החוויה אכן תתרחש, חשוב לי שהיא תהיה בין מבוגרים, מתוך רצון חופשי והסכמה מפורשת של כל המשתתפים. שיחה מראש על גבולות, אמצעי הגנה, בריאות מינית, פרטיות והאפשרות לעצור בכל שלב אינה הורסת את הריגוש; היא מאפשרת להרגיש בטוחים יותר בתוכו. גם אחרי המפגש יש מקום לבדוק מה הרגיש טוב, מה היה פחות נעים ומה כל אחד מעדיף לשמור לעצמו.
החלום הזה אינו עוסק רק במספר האנשים בחדר. הוא קשור לחופש להכיר ברצונות שלי בלי להתנצל, ובמקביל לשאת באחריות לאופן שבו הם פוגשים רצונות וגבולות של אחרים.
לחזור לרקוד בין אנשים
אני מתגעגעת לפסטיבלים ולאירועים שבהם אפשר לנוע בלי לחשוב כל הזמן על המרחק מהאדם הבא. בתקופת ההמתנה למדתי להתאמן עם הולה הופ, וכעת אני מדמיינת את עצמי לוקחת אותו לאירוע, רוקדת, פוגשת חברים במקרה ונגררת להופעה שלא תכננתי לראות.
מה שחסר לי אינו רק קהל גדול או מוזיקה חזקה. אני מתגעגעת לאקראיות: לשיחה שמתחילה בתור, לאדם מסקרן שמגיע לבקר במחנה ולרגע שבו קבוצה של זרים מתחילה לרקוד יחד. כשאחזור לאירועים כאלה ארצה לשמור על החופש שלי, אך גם על כמה כללים פשוטים — לקבוע נקודת מפגש עם חברים, לדאוג לדרך בטוחה הביתה ולא להשאיר משקה ללא השגחה.
חיבוקים ומפגשים שלא עוברים דרך מסך
הגעגוע החזק ביותר שלי הוא לאנשים. יש חברים שלא ראיתי זמן רב, ויש כאלה שנכנסו לחיי דרך הטלפון והפכו קרובים למרות המרחק. לפעמים כל מה שמפריד בינינו הוא נסיעה ברכבת, ובכל זאת במשך תקופה ארוכה גם המרחק הקטן הזה הרגיש עצום.
אני רוצה לפגוש אותם בלי לבדוק כמה זמן נשאר בשיחת הווידאו. לשבת יחד בחוץ, לצאת להליכה, לצחוק מאותו רגע בזמן אמת ולהתחבק — כמובן רק כששני הצדדים רוצים בכך. אחרי תקופה שבה קרבה פיזית נתפסה כסיכון, כדאי לזכור שגם חיבוק הוא לא דבר שמניחים מראש. שאלה קצרה יכולה להפוך את המפגש לנעים יותר לכולם.
כמה מהאנשים האלה עזרו לי מאוד בתקופה קשה. אני מחכה להזדמנות להחזיר להם טובה, לאו דווקא במחווה גדולה. לפעמים די בארוחה שהכנתי, עזרה בסידור עניין מעיק או נוכחות כשמישהו צריך חברה.
כוס סיידר והנאה מדברים רגילים
יש גם חלומות קטנים יותר. אני רוצה להיכנס שוב לפאב חי, להזמין בירה או סיידר מהחבית, להקשיב למוזיקה ולראות אנשים עסוקים בענייניהם. אין כאן שאיפה יוצאת דופן. דווקא משום שמדובר בהרגל פשוט, היעדרו הורגש כל כך.
החזרה לבילוי אינה חייבת להיות ניסיון לפצות על כל הזמן שאבד. אפשר לשתות בקצב שמתאים לי, לאכול משהו, לדעת כיצד אני חוזרת הביתה ולסיים את הערב כשעדיין נעים. החופש שאני מתגעגעת אליו אינו החופש להתעלם מעצמי, אלא האפשרות לבחור בילוי בלי שהוא יהפוך למבצע מורכב.
פרויקט צילום שמכבד את הגוף ואת הפרטיות
לפני הקורונה דיברתי עם חבר קרוב על פרויקט צילום משותף, והוא נדחה שוב ושוב. אני רוצה לחזור אליו, לא רק בשביל התמונות אלא גם בשביל המפגש: לשתף בסיפורים שהצטברו, לצחוק ולהמציא יחד רעיונות חדשים.
צילום שעוסק בגוף ובזהות דורש אמון. לפני שמתחילים חשוב להסכים אילו תמונות מצלמים, מי רואה את חומרי הגלם, היכן הקבצים נשמרים ומה מותר לפרסם. אפשר לבחור בגדים, איפור גוף או אביזרים שמרגישים נאמנים לאופי שלי, בלי להצטלם באופן שחורג מהגבולות שקבעתי. גם אם במהלך הצילום הסכמתי לתמונה מסוימת, פרסום שלה הוא החלטה נפרדת שראוי לקבל בנחת.
אני רוצה שהתוצאה תבטא שמחה, משחקיות ובעלות על הדימוי שלי. המצלמה אינה צריכה לקבוע מי אני; היא יכולה להיות כלי שבאמצעותו אני בוחרת כיצד להיראות.
להיפגש שוב עם המשפחה
אני חולמת לראות את בני המשפחה באותו מקום, לשמוע כמה שיחות מתנהלות במקביל ולהרגיש שוב את הבלגן המוכר. יש מתנות שלא הספקתי לתת ואירועים שעברו בלי שנחגגו כפי שרצינו, אבל איני מתכוונת להפוך את המפגש הבא לטקס פיצוי ענק.
אביא כמה הפתעות קטנות ואשתדל בעיקר להיות נוכחת. מתנה יכולה לשמח, אך היא אינה מחליפה זמן משותף. אחרי מרחק ממושך, אפילו ארוחה פשוטה ושיחה שלא נקטעת בגלל חיבור חלש עשויות להספיק.
חלום אינו חוזה
הרשימה הזו עוד תשתנה. ייתכן שאעבור דירה אבל אוותר על הקעקוע, שאגיע לפסטיבל ואגלה שאני מעדיפה ערב שקט, או שפנטזיה מסוימת תישאר בדמיון. שום אפשרות כזאת אינה כישלון.
אפשר לתת לחלום צעד מעשי קטן בלי להפוך אותו לחובה. לבדוק מחירי מעבר, לשמור רעיון לקעקוע, לדבר בכנות על גבולות, לקבוע מפגש עם חברה או לשלוח הודעה לבן משפחה — כל אלה עשויים לקרב אותי למה שאני רוצה. אבל אם המציאות משתנה, מותר לשנות גם את הכיוון.
מבחינתי, חלומות דומים לאמבט חם: הם יוצרים מרחב לעצור, להתרכך ולדמיין אפשרויות. לא צריך לצאת ממנו עם תוכנית עבודה. לפעמים הערך נמצא בעצם ההכרה בכך שאני עדיין רוצה דברים, עדיין מסתקרנת ועדיין מסוגלת להתרגש מהעתיד.
לכן השנה אני לא מודדת את עצמי לפי מספר החלטות שביצעתי. אני בוחרת להקשיב לחלומות שלי, לבדוק אילו מהם מרגישים נכונים עכשיו ולתת להם מקום להתפתח בקצב שאינו דורש ממני להוכיח דבר.
