מובן מאליו: קשה לכתוב בלוג כאשר מתקיימת מגיפה, בפרט בלוג אישי שמבוסס על סיפור אישי וחוויות מציאות. בימים אלו, העולם מוצף בעיקר בשתי סוגי סיפורים: שגרה משעממת ומעוררת עצב, וסיפורי זוועה קשים במיוחד. לעיתים נדירות אפשר לתפוס רגעי שמחה, יופי, חיבוק או חוויות חיוביות אחרות, ואני מנסה לתעד אותם בזמני הקשב הנותרים שלי, להזיז את המילים אל הדף במהירות לפני שמצטיירת בי התנגדות או ספקות באשר לאיכותם. עם זאת, אני מאמין בשקיפות וכנות, ולכן אומר בפשטות: זה באמת לא קל לכתוב בלוג בזמן מגיפה.
אנחנו ככותבים מרשמים למזל שיש לנו את היכולת לעבוד מהבית. בכך שאפשר לסגור את הדלתות כביכול כחלל אטום, ניתן להימנע מהרעש והסכנות החיצוניות, ולמזער את הטראומות והכאב ששאר האנשים חווים באופן פיזי יום-יום. לכן, הפוסט הזה אינו נועד לשאת מצוקה או טינה: אני מברך על כך שהבריאות שלי מאפשרת לי להמשיך לעבוד בלי חשש להידבק בקורונה, וזה חשוב לי להזכיר בכל יום.
אך גם כך, הזכירה הזו לא מקלה על הקושי לכתוב. לפיכך, בחרתי לשתף ולפרוק את התחושות שלי, כדי לתת מענה גם למי שנמצא באותה סירת סערה. זהו שילוב של צעקה אל תהום ופריסת רשימה של אמצעים שאני מנסה להשתמש בהם, אולי יועילו גם לכם, או שלא. אתם מוזמנים לצעוק אל התהום שלכן ולחקור מה עוזר.
מחפש השראה לרעיונות
בעבר, כשהכל עוד היה רגיל, היו לי שלושה מקורות לרעיונות לכתיבת פוסטים: ההשראה, ההיקשרות והאינטרנט.
ההשראה, שהייתה חלק בלתי נפרד מחיי, נעלמה לאחר הפרידה באביב. אני יכול להרהר על כל הפוסטים שהתחלתי לכתוב ואז שיניתי את דעתי עליהם, אך אולי שיתוף באבל האישי שלי כאן אינו תמיד בריא ואחראי, ומן הסתם עלול לתקוע אותי עוד יותר. כך שזהו נושא רגיש ומורכב שדורש זהירות.
ההיכרויות והקשרים החברתיים הפכו למגבילים אמנם, שכן איני נפגש עם אנשים באופן רגיל. ההתפתחויות המידיות שהחיים מציעים כיום מוגבלות בעיקר לספירת בדיקות קורונה שליליות, ולא הרבה מעבר לכך. לא מקיים אירועים, לא יוצא להופעות או שומע שיחות בפאבים, ומידע אחר על חיים חברתיים נשאר בלתי נגלה.
העולם המקוון הוא מקום מדכא. לא באשמת האנשים המשתמשים בו, אלא כי רוב האנשים מודאגים ועצובים. לא ניתן לכתוב בדיחות על שיטות דייטינג כושלות אם אנשים אינם דואים זה את זה, ואין הרבה שיחות על נושאים אלה. וגם, בימים שאחרי המגיפה, המצב יכול להיראות שונה בתכלית והחומרים שארשום על כך ירגישו מיושנים ומוזרים. במקביל, אני שמורה להשליך תכנים פורנוגרפיים לפיד שלי, אך זו תופעה נדירה כי אנשים אינם במצב לגלות עניין, ורובם עסוקים במה שאפשר לעשות כדי לשרוד את הקושי.
איך לא לכתוב בלוג בזמן מגיפה
אני לא יכול לומר מה ייתן פתרון שיסייע ליצירת רעיונות, אבל ברור לי מה לא יעזור: לשבת מול המחשב כשתחושת התיעוב והחרדה מציפות אותך, ולצעוק בעצמך “הייתה לך רעיונות, כרטיס העבודה שלך תלוי בזה!”.
גם לא למות ליד הדלת של המטבח, עם סיגריה נוספת שתגיד לכולם — בבקשה, לא! — שכך תעלם המחשבה המפחידה שתחבל לי במוח כמו יונה אבודה. אין לי בייס להתחשב בו, כי כדי לייעל את ההשראה צריך חיים פעילים, אינטראקציות, חוויות. והן חסרות לי כרגע לגמרי.
אני נעמדת לעיתים לעשן, או מבצעת תרגילים לגיבוש ליבה עם מוזיקה, מפני שזה מתמרץ אותי לפתוח את היצירתיות. המוזיקה היא בלתי נפרדת מהתהליך, כי היא מסייעת לי להנות מהתנועות גם בימים קשים. אני לא רצה מרתון, אבל עושים משהו שגורם לתנועה ולהרגשה טובה, והגוף זוכה להתרוממות רוח פשוטה ومتסכלת.
זה אולי נשמע כמו טריק פשוט, ואולי גם קצת מנותק, אבל חשוב לזכור שהפעילות הפיזית היא הרבה יותר קלה להתחלה מאשר לעבוד על המוח. הגוף פשוט, והתגובה שלו מיידית. לכן, גם אם את/ה לא אוהב/ת ספורט, תבחר/י משהו שיפה לך ותתחיל/י בו.
לדבר עם מישהו
שיחות וידאו הן בעייתיות בעיני, וגם רוב השיחות קוליות מעצבנות אותי, אלא אם אני יכולה לעשות את זה באפליקציה שאני מרגישה בנוח איתה, כמו שיחות אודיו. כשאני מקשיבה ומסתובבת בבית, אני יכולה לדבר שעות בלי להכאיב לעצמי, בלי לעקוב אחר עייפות או עצב משתלט. חשוב לדבר עם אנשים שאוהבים אותך, גם אם זה בטלפון או בהודעה – זה מחזק ומרגיע.
אני משתדלת לדבר עם מישהו בכל ערב, ומפתחת מיומנות של שליחת הודעות כמו “רוצה שיחת חולין? אין מהדחוף, פשוט רוצה להרגיש חיבור”. תמיד מישהו שמוכן להקשיב, ומי שלא – משיב שביום אחר, בשבוע הבא או בערב אחר. זו מתנה קטנה שהופכת את ההמתנה לקצת יותר נסבלת.
הערכה עצמית על ההישגים הקטנים
אם עשית משהו היום, גם אם הוא קטן, שזז את חייך קצת קדימה – תן לעצמך קרדיט. הרגל שלי הוא לכתוב על לוח או ביומן דברים שהצלחתי לבצע, גם אם הם קטנים. למשל: “לא התקשרתי ל[איש אסור], עזרתי לחבר שאוהב אותי, העליתי פוסט אחרון בבלוג.” זה נותן לי תחושת הישג, גם ביום שחשתי שאין לי מה להציע.
אם אתה/את בלוגר/ית, ולמרות היצירה שלוש עצירות, הצלחת בסוף לפרוץ את המחסום, תן/י לעצמך את ההערכה על המאמצים. זהו סימן חשוב שיש עוד תקווה, שעדיין יש דבר מה שמזין את ההמשך בעתות קשות.
האם כל זה באמת עוזר לכתוב בלוג?
הערה חשובה: אל תחשוב/י שהמלצות כאלה ישנו את המצב פלאות. אני לא מאמינה שיש פתרונות קסם, והעיצורים שאני מציעה הם באחריות לעצמי, וגם לא מבטיחים שפתאום תרגיש/י רגוע, מבריק, מוכן/ה לכתוב ולחיות כרגיל. אני בעצמי בתקופה לא פשוטה, בעיקר כי אני נאבקת עם המחשבות הפנימיות ועם הרצון לכתוב. כל אלו אינם מיידיים, והזמנים הקשים עדיין איתנו. אני מרגישה שאמצעי הפעילות הפיזית והשיחות מועילים כדי לשרוד את היום, להשיג רגעים קטנים של הישג והכרה עצמית. הם לא מלווים אותי בכתיבה, והם גם לאו דווקא מקדמים את הרעיונות, אלא מחזיקים אותי פעילה בתוך הבלגן.
כתבתי את הפוסט הזה תוך שעה של חזרה עצמית מפורזת, בלי לנסות לשנות או לערוך, כדי להיצמד לכתיבה אותנטית. לא בטוח שהוא טוב, אבל הוא קיים. הוא יכול להיות מיותר, מעצבן, שבלוני, לא רלוונטי. אבל, כמו שכתבתי, זה קשה לכתוב בלוג בעת מגיפה, והמשימה הקטנה שלי היום הייתה פשוט לכתוב משהו. וזה כל מה שהצלחתי לעשות — כל הכבוד לי.
