אנו יושבים על המרפסת באור נרות בשעות הקטנות של הלילה, בשנייה בדיוק בשעה שתיים אחר חצות: אני ואקס שלי. הרגשתי שהדברים שאני רוצה לומר להם פשוט אינם משתלמים כרגע, כי אין טעם לנסות לדבר על מה שקרה בינינו כאן ועכשיו. אנחנו משוחחים בצחוק ולחוש חיבה, והוא מריח כל כך טוב והופך ליפהפה בעיני. לכן אני נמנעת מלומר “מה לעזאזל קרה בינינו?” או “ישו, אני כל כך אהבתי אותך” – כי יש סוג של כללים שחשוב לשמור עליהם כשאתה מבלה עם אדם שכבר לא חלק מחייך. חלק מהשיחים שאינם אמורים להיאמר כוללים התייחסויות לכעסים, לכאב, או לגעגוע שמאיים לפרוץ החוצה באותה שעה סוערת.
בשלב מסוים אני קופצת פנימה כדי להביא מים לשנינו, ומחזירה את הכוסות מלוות בחיוך מבויש. אני יושבת באי-נוחות, משחיזה את המחיר הזול של הג’ינס שלי ומ pretending שאני מביכה את עצמי. לא אומרת לעצמי “מה לא בסדר בינינו?” כי זה אין טעם – התשובה לא תואמת את שלי, וזה חלק אחד קטן משרשרת של סיבות שבעטיין אני מבלה שוב ושוב במצב הזה. אנחנו עלולים ליפול ל”מראה” של פרידה שכבר לא ניתן להחזיר, בו אני מפהקת מילים אך קול לא יוצא, והוא פשוט לא שומע או לא מבין ופשוט אין לזה משמעות עוד. או שהוא יאמר במטרה להבהיר ברצינות את נקודת מבטו, ואני לא אהיה מסוגלת להאמין לו.
במקום זאת אני אומרת בשגרה ולא מאוד משכנעת: “קניתי לך מים”. והוא עונה “תודה” ואנחנו ממשיכים לשוחח על מזג האוויר, על נושאים שאינם מכבידים על הלב יותר מדי. בכל זאת, אני תוהה לעצמי על הריח הטוב שלו, על המראה שלו, ועל כמה הלב שלי כואב עבורו בכל רמקול של כאב שנמצא שם בחוץ.
אני משוחדת עם עצמי שהעיר הזאת לא באמת מתאימה לי, ושהחזרה במו חיי לכרגע הזה, שוב ושוב, היא פעולה שגורמת לי יותר מדי כאב. ההנאה הקצרה והעזה שאני מרגישה כשאני מבלה איתו, מחבקת, נוגעת, צוחקת, ואפילו מבלה איתו במין סקס חם – כל אלה לא שווים את התחושות של האחריות והכאב שהחיים ישליכו אלי אחר כך. כל זכר של רגעי אושר כאלה הולך ומצטנן במקצב של הרגשות שמתפוגגים, ולפעמים אני שומעת את הקול הפנימי שלי אומר בשקט שזה לא מגיע לי.
אני מנסה לאסוף את האומץ ולהגיד לו שאנחנו צריכים להפסיק את זה, אך בפועל אני חוזרת לשאלות קלות יותר, שמחזיקות את השיחה על נושאים שטחיים: איך משפחתו, האם הוא מאזין לפרק חדש בפודקאסט על כלכלה, או שהנחתי את הדואר שהגיע אליו מהבית שלו. כל חידוד הזה, לקיחת השגרה והמרחק, מונעים ממני לומר את הדברים האמיתיים – את המחשבות שדוחקות לעלות, את הגעגוע שמחלחל בכל פנימה, והכמיהה לחיבוק ולגעגוע שממשיכים להקשות על כל רגע.
אנחנו מדברים על התחביבים שלי בימי הסגר, על טיולי האופניים הארוכים שאני עושה, ומחלקים סיפורים מחיים של חברים שהפיצו את חייהם במקומות אחרים. מי שמח, מי שזו תקופה קשה, מי שבונה את המטבח החדש שלו, ומי שמתחיל לחיות חיים של תשוקה. בכל סיפור שפותח, אני מצליחה לווסת את התחושה של “האם הוא באמת אוהב אותי?” בפנים שלי, מונעת מעצמי לומר את המילים הקשות שממש חלומותיי והזיכרונות שלי שיסגרו בחזרה את הפצע הפתוח של ההחזקה באמונה שהייתה לנו.
אנחנו שותים אלכוהול, מעשנים, רוקדים ומזדיינו, והוא מחמיא לי שאני נראית טוב ואני מחזירה באותה מידה. אחר כך אנחנו חוזרים למרפסת, באור הנרות, ו אני מנסה לשחרר את השאלה הפנימית שממש לא אמורה לעלות דווקא בלילה כזה, כמעט מתבוננת בה, באישה שהייתי, ומגעגוע לשאלה שבאופן בלתי נמנע עולה כמעט במלוא עוצמתה:
מדוע你 לעזאזל לא באמת אהבת אותי?
כי הרי זה העניין, לא כן? זה הבעיה המרכזית. כל הפגמים והטעויות והכישלונות שקרו בינינו ניתנים לניתוח, להסבר, ולהבנה — אבל בכל זאת, מה שאני באמת מחפשת זה את המענה לשאלה: למה לא אהבת אותי באמת, למה?
כמובן שאני לא אומרת את זה. כפי שאמרתי, התשובה שלו כלל לא תואמת את שלי. ישנן שאלות הרבה יותר חכמות שהייתי שואלת את עצמי אם הייתי חזקה יותר, שהן לא כוללות את עיקר הכאב הזה. זה פשוט לא שווה את זה. זה מין שיחה חסרת טעם, סתם תסביך בלי משמעות אמיתית.
ולאט לאט, כששעה שתיים ושלוש מתקרבות והשינה מתחילה להשתלט, אני נוטה את ראשי על כתפו ומאפשרת לעצמי לרגע לומר בשקט:
“לעזאזל. אני ממש מתגעגעת אליך.”
