אני לא מחבבת את “נובמבר בלי זין” (אתגרים שנמשכים חודש שלם בו אנשים נמנעים מסקירות עצמית בצחוק או מטעמים אחרים). אני נהנית מסקירות עצמית ושותפה בהתפעלות מאנשים שמזדעזעים או מרגישים שבורים כי הם נהנים מחרוזת פעילות מינית. עם זאת, יש תועלת גדולה בסיום החודש הזה שהייתי נמנעת מלחשוב עליה כדי לא להישאב למעגל של התעסקות מופרזת בנושא. והיא: כמה כמות של זרע תצטבר כאשר כולם, המשתתפים באתגר, יחגגו את סיומו עם חגיגת שחרור המונית בדיוק בשעה 12:01 בלילה ב־1 בדצמבר.
כך אני מדמיינת שזה יתרחש:
בתוך דקה אחת לאחר חצות הלילה, כאשר מסתיימת ההתחייבות של נובמבר בלי זין, אלפי אנשים נלהבים יחלו במעגיל העצמי. כל אחד יתחיל בפעילות שהיא מין קתרזיס אישי, ומאות ואלפי אנשים יגשו לחרוג מהגבול של ההנאה המותרת, לכדי אקסטזה של שחרור.
בת שתי דקות לאחר חצות, יזרום כמו אספקת מים על פני כל עולם נהר של זרע. מדובר בזרימה כה עצומה, אם לא הייתה מספיק דביקה, גם דגים מסוגלים לשחות בו ולזדווג דרכו. הזירה תתמלא באגמים של חומר לבן שיכול בקלות למלא אגם שלם, ולגרום לים את עצמו לצוף באותה תערובת סוערת.
הזרימה תהיה כל כך חזקה ודרמטית, שאם תצלמו את זה ב־4K, בקריינות מתאבלת כגון קולו האופייני של דייוויד אטנבורו, זה ייראה כמו תיאור תקריב של שוצף פתיחת עונת המונסון. צילום אחר צילום, כמו שיטפון בלתי נשלט של שמחה ומחרמנות, כאשר אלפי או אפילו מיליוני אנשים בכל רחבי העולם מסתכלים סביב החדר ומבינים שאין להם פקק סולו שיכול להתמודד עם המשטרימה המאסיבית הזאת, והחברים שהם יושבים איתם כבר מפשיטים את עצמם ומכינים את עצמם לזרימה האולטרה-חופשית של הזרע.
הגעת סיום נובמבר בלי זין
במוחי מתקיימת מצגת, מלווה בנגינת המהות של יצירה קולית מפורסמת, שמתארת תופעה שבה כל זין זורם בהתלהבות בסינכרון, במופע שמזכיר התפרצויות של זרמים אינסופיים של זרע, בכל צבע וגובה. כל זין משחרר כמות שונה, אך כולן עוצמתיות ומרהיבות, במין תיאום מושלם שיכול לסובב גזעים של קוקה קולה בקלות.
זה כמו מארז ממתקים מעשה זמין, אך במקום שוקולד, מדובר באוסף אדיר של שחרור לבן, כל אחד יותר גדול וקשה מהשני, וכל זה – כולו על בסיס של זרע.
אדם שאני מכיר סיפר לי לאחרונה על כך שהוא השתתף באתגר של נובמבר בלי זין. שאלתי אותו בהתחלה “למה?”, והמשפט השני שלי הרגיש קצת חוצפה, אז עצרתי ולא אמרתי כלום. אבל בפנים רציתי לשאול:
ב־1 בדצמבר, תרצה לבוא אלי ולהחליט להפזר את כל הזרע שהצטבר על החזה שלי?
לא שאלתי את זה בפומבי, כי חוקי הסגר אוסרים עלינו לפעול באובדן שליטה, אך גם מפני שאני חושבת שהאנרגיה שלי עלולה להפחיד אותו. כפי שהחברה הטובה שלי, ג’סיקה*, הסבירה לי בחומרה: הזין הוא כמו איילה בגינה. צריך ללטף אותו בעדינות, אסור לרוץ אליו בצעקות רועמות ולהגיד כמה אנחנו רוצים את הזרע, כי הוא יבהל וירוץ רחוק.
מילים חכמות.
גם, זה יהיה לא הוגן מצדי לנסות ולגזול מישהו אחר את הזרע שהרוויח בעמל יומו. הם עבדו קשה באוקטובר כדי לאגור אותו, ולכן אני לא אסור לי לתפוס אותו ולכפות את עצמי על הזרם המדהים הזה. ההיגיון הזה, שגם מכתיב שארצה לקלוט את הזרימה של הזרע רק אחרי שאחרים ימצאו את ההנאה במשהו שייצא מהם אחרי שאותי לא יהיה שם, אומר שאני לא יכולה להתפרץ ולבקש את זרעו של מישהו אחר בלי רשות, כי זה לא שלי, ואני לא זכאית לו.
בעצם, אני מודה שאני לא מגיעה לזה בצדק. בעבר עשיתי את זה, אם כי באופן מגוחך יותר, וכעת זה מרגיש היפוקריטי לנסות ולרמות אנשים שמאגרי זרע שלהם הם תוצאה של מאמציהם היומיים.
אבל, בסופו של דבר, אפשר לחלום. והחלום שלי כרגע הוא שבסיום נובמבר בלי זין, בדיוק בשעה אחת אחרי חצות, השמיים ייפתחו, המלאכים ינוגנו את יצירת ה־1812 עם תותחים של אלוהים, ומיליארדי אנשים יזנקו לשחרור המוני שיתפזר בעולם כולו במבול של זרע. באותה שנייה, העולם יקרוס תחת כמות חסרת תקדים של חומר לבן ומרוצה.
